בשנת 1778 הקיסר יוזף השני הקים להקת אופרה בשפה הגרמנית, הזינגשפיל הלאומי, בעיר וינה. האופרה הראשונה שבוצעה היתה 'החטיפה מן ההרמון' מאת וולפגנג אמדאוס מוצרט. ש"הפילה את כולנו" כפי שאמר גיתה. עד אז, שפת האופרה היתה איטלקית שנחשבה ל'מתאימה לשירה', לעומת הגרמנית שנחשבה 'גרונית' ו'ברברית'.
הסיפור היה לא רק שירה בגרמנית, אלא תחושה של בית מוסיקלי.
***********************************************
5 ימים בלבד לגמר האירוויזיון. וזה הזמן לחשוב על ה… שיר שלנו! אותו אחד שבטוח לא יביא את התחרות לתל אביב בשנה הבאה. זה שהשנה יותר דומה ל'שנים החשוכות' כשרנו שם על המלפפון אי שם בשנת 2000. וקצת פחות מזכיר את 'TOY' או את 'השקט שנשאר' Golden Boy ולהיטים נוספים.
וגם- וזה אולי עצוב יותר- הוא יכול לתרום לשינוי לא חיובי בקריירה המתהווה עכשיו של הגיבור הראשי של האירוע, שנבחר ברוב קולות הקהל ובקות תרועה רמה, קובי מרימי. השיר שמרחיק אותו מהבית הטבעי שלו- מביצוע ווקלי.
איך לדעתכם כל זה קרה?
אם נקשיב לשיר מספר פעמים (נכון, זה היה קשה… אבל עשיתי את זה!), נגלה שהוא מנסה להתחכם בכל הכח. וכשעושים מוזיקה לא אותנטית, תחושה עמוקה של חוסר נוחות כאילו משהו לא מסתדר עוטפת מתחילת השיר ועד סופו.
בית הוא מקום שבו מדברים שפת אם, שבו מרגישים נוח, שבו הדברים מסתדרים. הבית כפי שהוא משתקף מתוך השיר, מצטייר כמקום משעמם, צפוי להחריד, לא רגיש ואף בלתי יציב- אך מנסה להתחזות לעמוק, דינמי ומשרה תקווה.
בדרך כלל, לכל שיר אירוויזיוני יש מבנה קבוע שחוזר על עצמו: הקדמה, בית, פזמון, בית ועוד פזמון, ואז קטע מוסיקלי ללא ווקל, וחזרה על פזמון פעמיים…. וזהו. סוף השיר. לאורך השנים, יוצרים שהשכילו להשתמש במבנה הזה עם אלתורים מסוימים ובקצב נכון, 'פיצחו' את התחרות.
רצוי שלשיר יהיה מסר מרכזי– לכבודם של היוצרים ייאמר שהם כן ניסו 'להלביש' על השיר את המסר המרכזי הזה: מנער ביישן לשחקן מצליח. רק לא עלה בידם.
כמובן, צריך להיות גם מבצע (או מבצעת) מדליק, עם סיפור אישי מעניין. יזהר כהן, דנה אינטרנשיונל, נטע ברזילי קורצו בדיוק מהחומר הזה. להם, בשונה מקובי, היה מזל: יוצרים שהביאו את יכולותיהם לקדמת הבמה.
כאן אתן 3 סיבות למה השיר Home שיושר באירוויזיון כלל לא היה צריך להגיע למעמד הזה. ואנסה להציע 3 שיפורים של הרגע האחרון שבכל זאת יוכלו לתת לשיר הזה גורל טוב יותר.
הסיבה הראשונה: משלב שפתי בעייתי
עצוב לראות חרוזים בסגנון 'חרוז- תפוז' או בגרסה באנגלית skin/ took it in stop /top או goes/ shows או תיאור אל טבעי כמעט של תופעת טבע מוכרת במקומות אחרים של כדור הארץ- שלג. hug the water when it snows… לא ברור לי מה למדו יוצרי השיר בשיעורי טבע בכיתה ד', אבל לי נדמה לי שכשיורד שלג, הוא לא מפשיר באוויר אלא כשהוא יורד לקרקע, ולפיכך לא ניתן בזמן ירידת השלג לחבק מים.
שימוש בסלנג כמו I’m done … במקום משהו עדין ופואטי מייצר קונפליקט בוטה שבין עדינות וביישנות של קובי לבין שפה ברורה ועסקית.
ומה דעתכם על גולת הכותרת I’m someone ? אז מי אתה לעזאזל? Anyone (שלום לך אריה סטארק…)?
הסיבה השנייה: חוסר הגיון מוסיקלי
מהרגע הראשון, ההקדמה הווקלית לא קשורה לשיר. ניתוח מוסיקלי פשטני, מגלה שההקדמה הזו מכוונת אותנו לסולם שנקרא סול מינור (g- min), אבל השיר מושר בסולם אחר, סי במול מז'ור (B- maj). היא גם לא בקצב הנכון ורווייה סלסולים חסרי משמעות. המבנה המוסיקלי הזה אופייני מאד לשירה המזרח אירופאית (רוסית למשל). הבעיה היא, שה- modality (כן, זה השם המדעי) הזה פשוט לא ממשיך הלאה, ומעורר באופן מיידי את התחושה של תלישות 'אהה רגע סליחה איפה אנחנו'.
איך הייתם מרגישים אם היו שרים לכם את 'התקווה' מלמעלה למטה? נתחיל מזה, שמוסיקה היא שפה. בתרבות אירופית, עלייה כלפי מעלה מסמנת צמיחה והתפתחות, וירידה כלפי מטה מסמלת סיום, ובמקרים מסוימים אבל או אף מוות. ואם הטקסט אומר 'אנחנו צומחים' והמוסיקה יורדת כלפי מטה… זה מייצר התנגשות בין שפות ובאופן לא מודע גורם לחוסר היכולת של המאזינים להתחבר. בשיר שלנו, ההתנגשות בין הקצב האיטי בירידה לבין הטקסט Caught up in this moment ומשפט שני שנשמע ממש לא אמין: I've been running barefoot to mountain top יותר דומה לנפילה חופשית (המנגינה יורדת באופן דרסטי באוקטבה).
ויש עוד בעיה: בשיר אין חלוקה ברורה לבית ופזמון, סה"כ יש 3 חלקים מוסיקליים שאינם קשורים ביניהם כלל- אין אלמנטים מוסיקליים חוזרים. כתוצאה מכך, השיר לא זכיר. מילדות, אני מנגנת את השירים משמיעה מ- 3 השמעות, כולל כמובן את ההרמוניה (בערך). לא הצלחתי אפילו לשיר אותו.
הסיבה השלישית: חוסר התפתחות מוסיקלית
לכאורה זה קורה. באמצע השיר, בדיוק לפי המתכון, מתחילה המודולציה (שינוי טונליות). אבל רוב המאזינים מרגישים שהאוויר לא זז. התחושה הזו נוצרת משום שאין כל שינוי בעיבוד, במקצב (rhythm) או בעיבוד. גם המלודיה לא מצליחה להמריא, סובבת סביב … ובסופו של דבר לא נותנת ביטוי לנכס ולקסם העיקרי של מבצע ושחקן קובי. כלומר, היא בעצם מצליחה להציג אותו כ״ילד כאפות״… ושום דבר מעבר.
***********************************************************
אוי… אבל האם הכל באמת אבוד?
הצעת שיפור ראשונה: דחוף אבל ממש דחוף. תורידו את מרבית הסלסולים. רק ויתור על צלילים חסרי המשמעות האלה יוכל למקד את המאזין על המנגינה הבאמת חשובה ׁוהיא בעצם הבית של השיר.
הצעת שיפור שנייה: תשנו את המנגינה בבקשה. שינוי של 3 צלילים בלבד תוכל להוסיף ביטחון לכל בני הבית. ההקדמה תישמע בדיוק כמו שהיא צריכה להיות, ורעיון היוצרים להראות את ההתפחות של קובי שהיה ילד מופנם וצנוע לשחקן וזמר מצליח.
הצעת שיפור שלישית: הגברת קצב השינוי בחלק האמצעי. זה יכול להיות פשוט סקוונצה מודולציה רדיקלית ומפתיעה באמצע השיר (נכון, קשה לשנות את האיבוד רגע לפני, אבל זה עדיין אפשרי), בלי לחכות עד סוף התבנית (לא לפחד ממונח מוסיקלי בבקשה, מדובר בהעברה פשוטה של התבנית המוסיקלית גבוה יותר או נמוך יותר), הכנסה של קו ליווי כלי שובר שוויון, המשך שירה או חזרה על אחת התבניות ברקע. וכמובן, הפתרון האולטימטיבי: למחוק את ה'עמידה במקום' ולהמשיך את הסקוונצה (העברת תבנית מוסיקלית כלפי מעלה או כלפי מטה בשלימותה).
*******************************************************
ואיך כל זה קשור לקריירה שלכם?
פעמים רבות, אנשים חשים ש״משהו לא מתחבר״… בחיים, בקריירה, ביחסים, בכל מקום. לפעמים, המצב הזה אפילו נוח. רבים הם האנשים שבוחרים לחיות בתוך מלה, סלסול או תבנית שאינם ברי תועלת או משמעות עבור היצירה הגדולה. בוחרים להתמסר לשכרון של גובה, טייטלים או אלוהי קריירה, חזון וניצחון. תוך שכחה לא מכוונת של מטרות ארוכות טווח והעדפה של 5 דקות של תהילה מפונפנת. קחו למשל את סטלה המגמרת שחלקנו אולי זוכרים. הבחורה פשוט שיחקה בתפקיד הלא נכון.
תוצאות הזנחת המטרות האמיתיות לטובת סיפוק רגעי ומיידי, מבלי להשקיע מחשבה בבחירות מושכלות שקשורות איכשהו על ציר (זהו הבית המטפורי שלך בקריירה, כתבנו על זהות תעסוקתית כאן), יכולה להיות הרסניות.
כדי שזה לא יקרה, בואו נחשוב מהי המטרה ארוכת הטווח שלנו וכיצד כל התנסות יכולה לתרום להשגתה.
ויאללה קובי, בהצלחה.
