מומחה לשוק העבודה- מוקדש ל'גלובס' באהבה

כשהייתי בת 5, הורים שלי רשמו אותי לקונסרבטוריון (כך הכישרון המוסיקלי שלי הפך לרשמי) ולבית ספר לאנגלית. 'שפות זה נכס'- אמר אבא במין הבעה רצינית ומעט עצובה. 'לכי תדעי איפה תמצאי את עצמך עוד כמה שנים?!'.

הוא צדק. כשהייתי בת 19, מצאתי את עצמי על מטוס, עולה לארץ- לבד.

יחד עם אנגלית ומוסיקה, אבא אתעקש שאקבל תגבור בציור. קיבלתי את הציון הכי גרוע בכיתה ואבא נאלץ לדרוש את העלאת הציון מול מנהלת בית הספר, בטענה שהדעת לא סובלת את העובדה שילדה שכל ציוניה הם 'מצוין' תכתים את התעודה עם 'בלתי מספיק' בציור…

אבל המציאות היתה חזקה יותר. עם השנים, ציור הפך לבלתי רלוונטי, והשפה האנגלית שלמדתי ביסודי נשכחה בתיכון לטובת לימודי העברית (קלה, כי אף לא אחד ממוריי במוסקבה לא ידע עברית באמת).

כשעליתי לארץ, אבא הציע שאלמד את מעבד התמלילים 'אינשטיין' עליו השלום. 'לכי תדעי במה תעסקי? את צריכה שיהיה לך 'חתיכת לחם שחור' ליום סגריר. במוסיקה הכסף לא בטוח, אז תעבדי בבוקר במשרה מלאה, תהיי מזכירה, ובערב תוכלי 'להרביץ בוכטות' עם ההפקות שאת עושה. אגב, כשיהיו לך ילדים… תקפידי להמשיך לעבוד, אולי בעלך חלילה יעזוב אותך ותישארי לבד?'

בהסתכלות לאחור, אבא שלי הוא המומחה הגדול ביותר לשוק העבודה שהכרתי.

זה לא מובן מאליו שזכיתי להשכלה מדהימה. אולם, מעבר לחינוך לניהול הסיכונים (אבא שלי מהנדס בניין, ובמקצוע הזה יש לא מעט סיכונים) וחשיבה כלכלית בריאה, אבא נתן לי שלל עצות בסיסיות וחסרות שימוש במציאות שלי. הוא לא שאל האם מתאים לי לעבוד במשרה מלאה כמזכירה, מהו אופי קבלת ההחלטות שלי, וגם האם צרכים ייחודיים של ילדיי ידרשו ממני להתפטר ממקום העבודה- תוך ויתור לכאורה על קריירה.

אין לי ספק שקריירה היא עניין מורכב שדורש הסתכלות רב מימדית וכוללת את כל היבטי האדם: ניסיון תעסוקתי, נסיבות חיים, תפיסות והשקפת עולם, השתייכות מגזרית וחברתית, מסורות משפחתיות, וזו רק ההתחלה.

יש הבדל עצום בהתייחסות אל אשת קריירה שגדלה בכפר שמריהו ובאה 'על המוכן' לניהול עסק משפחתי חובק עולם לעומת אשת קריירה אחרת שהגיעה משדרות ובנתה את עולמה ב- 10 אצבעותיה.

יש הבדל עצום בין הסבה מקצועית למקצוע לא נדרש (למשל, נגן עוד) מתוך שלל סיבות 'לא נכונות' פלוס חוסר כשרון מוסיקלי, לבין הסבה מתוך הכרח נפשי. במקרה הראשון, כנראה מדובר בבזבוז זמן, ואילו במקרה השני שווה לבדוק האם קיים כשרון, ואז להשקיע בבניית תוכנית עבודה אישית, משפחתית וכלכלית שיתמכו במעבר.

המלצות 'פולניות' של הורים זכו ללא מעט התייחסויות בקהילת מומחי קריירה. בדרך כלל, מומלץ לחשוב מהו החלום התעסוקתי, ללא המלצות אלה. ואז לבדוק מה ייתכנות החלום לאור שוק העבודה. או הפוך: לבדוק מה מציע שוק העבודה, ואז לבחון מה מתאים לי. חשוב להבין שההלימה לשוק העבודה תמיד שם. זו עבודה משותפת של שניים, נועץ ויועץ, במטרה שהנועץ ירכוש לעצמו כלים להיות מומחה להתפתחות הקריירה של עצמו ולשוק העבודה שלו.

אגב, מה זה בכלל מומחיות בשוק העבודה? נכון לעכשיו, המגמות בשוק העבודה הן:

• התפוררות המוסדות הגדולים למעט דינוזאורים כמו Intel, Google, Microsoft ועוד כמה, ולכן- שגשוג של מגוון צורות העסקה, כגון עבודה כעצמאיים או דרך גורם שלישי (חברת אאוטסורסינג).
• צמצום כח עבודה בשל כניסה מסיבית של טכנולוגיה לחיינו, בייחוד כאשר מדובר ב- IOT- Internet of Things .
• הרחבת המושג 'עובד' בשל כלכלה חברתית לצורותיה (גם נתניהו מקדם את Uber, ויש גם Fiverr ו- Waze).
• גלובליזציה ורב- תרבותיות שמעודדות עבודה מרחוק, ובשעות גמישות- ויש עוד.

האם בעולם כזה להחזיק בכוח מקום עבודה זו בכלל אופציה? באמת, האם כהמלצה כללית אני יכולה לומר שכדאי להחזיק בציפורניים במקום עבודה? גם כשהוא מקום אכזרי שגורם לשחיקה רגשית ונפשית? האם אוכל לתת המלצה כללית לא להתפטר אחרי חופשת לידה? גם כאשר אולי יש תחושה שגורל הבית או הילד מוטל על המאזניים? האם אוכל להמליץ להמשיך לעבוד במקצוע שנוא עם השלכות בריאותיות חמורות כגון פריצות דיסק?

האלטרנטיבה היא לפתוח את הראש, לחשוב היטב ולבנות תוכנית, להתכונן לכמה שנים מאתגרות, לנהל סיכונים ו… להצליח!

******************************

כשעשיתי הסבה מקצועית לייעוץ ואבא שלי ראה לקוחות נכנסים ויוצאים מהמשרד, עם ברק בעיניים, הוא שאל אותי שאלה שהפתיע אותי.

'מה, את עוסקת עכשיו בשרלטנות?'

אחרי 5 שנות התמדה בשרלטנות לכאורה, אבא השתכנע. אתמול, תוך כדי נסיעה ברכב הוא הסתכל עליי ואמר: 'רגע, אני באמת רוצה להבין במה את עוסקת'.

בפברואר הבא, אבא שלי יהיה בן 80. אבל אולי מחכה לו הסבה מקצועית? לפי עיתון גלובס- להמלצותיו 'הפולניות' בהחלט יש דרישה, כנראה זה ה-דבר בקריירה שיכול לתת ערך רב לקוראים.